לא פעם אנו מוצאים את עצמנו במצבים קשים ומביכים, המשאירים אותנו פעורי פה, ללא יכולת להגיב, מתוסכלים או כועסים. דרך טובה להתמודד עם מצבים אלו היא לפתח תקשורת בין אישית אסרטיבית.
אני בטוחה שתוכלו להפיק תועלת מההסבר וההמלצות המובאות בהמשך בכל מצב והקשר: הורה – ילד, מורה – תלמיד, מעסיק – מועסק וכד':
איך עושים את זה?
רבקה וחן נרדי, בספרם "להיות דולפין" נעזרים בתכונות המופלאות של הדולפין, ומאמצים אותם לאסטרטגיות התמודדות עבור האדם.
הדולפינים, הם מבעלי החיים הנבונים ביותר בטבע. יש להם תקשורת מעולה זה עם זה ויכולת למידה גבוהה מאד. הם גם פועלים בעבודת צוות מופלאה, מה שמגדיל את סיכוייהם להצליח בציד ובהשגת מזון.
לדולפין יש סונאר טבעי, הממוקם באזור המצח, מעין אולטראסאונד, הקולט ומצלם נתונים חבויים ממרחק רב. זהו מנגנון מדהים, המגלה רגישות רבה, שבאמצעותו הם משמיעים צלילי "קליק" שונים במים, וההדים החוזרים של הצלילים הללו מסמנים לדולפינים באיזה מרחק וכיוון נמצאים גופים שונים במים שמסביבם, מה צורתם ומה הם מכילים. באמצעות הדי ה"קליקים" הדולפינים מצליחים לנווט את דרכם ולאתר מזון במים.
שימוש נוסף בסונאר עושות נקבות הדולפין, בעזרתו הן מזהות את רגע הלידה וקולטות את מצוקת העובר. במקרה כזה מגיעות שתי דולפינות, שקלטו את מצוקת היולדת, מתמקמות מתחתיה, ומרימות את הדולפין התינוק מיד עם יציאתו לאויר העולם מעל פני המים על מנת שינשום את נשימתו הראשונה.
בדומה לדולפין ולתכונותיו הטבעיות, מתבטאת האסרטיביות אצל בני אדם ברגישות לזולת, ביכולת לזהות את צרכי האחר ולעזור לו במקום הנכון, בזמן הנכון ובצורה תואמת לצרכיו.
דבר נוסף, הדולפין מסוגל לשחות במהירות רבה מאד. ההספק של דולפין גדול על פי האומדן עשרת מונים מזה של צוללת מעשה ידי אדם. הסיבה למהירות השחיה המדהימה של הדולפין אינה נעוצה בשרירים רבי עוצמה, ואינה תלויה בכוח פיזי שהוא מפעיל, אלא בעיקר בתכונת העור שלו המאפשרת לו להתגבר על התנגדות המים. עורו של הדולפין כה חלק, עד כי בעת שהוא מחליק במים לא נוצרות סביבו מערבולות המעכבות את תנועתם של כל הגופים במים (ספינות, שחיינים ועוד). תנועה זו מאפשרת לו להתגבר על התנגדות המים ולנוע בצורה כה חלקה, עד כדי כך שהוא כלל אינו מותיר בעקבותיו שובל.
הדולפין, אם כן, מצליח לקדם את מטרותיו בחוכמה, וללא כוח ומאבקים.
הוא מגיב בתקיפות ובאסרטיביות ועם זאת ברגישות ובאמפתיה.
סיסמתו: "התמודד בחוכמה".
בספר מופיעים עוד שני סוגי דגים נוספים, המייצגים עמדות וסגנונות התמודדות אחרים:
הכריש, מסמל את התוקפנות והכוח.
הוא ממליץ לנו לתקוף, לכעוס, להעליב ולהשפיל כל מי שעומד מולנו.
סיסמתו: "טרוף פן תיטרף".
הסרדין – מסמל את החשש והפחד מהזולת,
ממליץ לנו לוותר ולא להתמודד עם אתגרים.
סיסמתו" "ברח פן תיטרף".
איפיון ייחודי נוסף של הדולפין הם שרירי הזינוק שלו. בעזרתם הוא מגיע לגובה רב מעל פני המים (כשש מטר). לצורך זה, הוא אינו משתמש בהפעלת כוח על מנת לזנק מגובה פני המים, אלא הוא מפעיל את שרירי הנשימה, לוקח אויר רב, צולל תחילה לעומק של כשש מטר על מנת שיצליח לזנק לגובה דומה מעל פני המים וכל זאת בתכנון צעדיו ומהלכיו על מנת להשיג מטרה זו.
זינוקי דולפין גבוהים ומרשימים זכורים לנו מהסרט "לשחרר את וילי" של וולט דיסני, המשחרר עצמו בצורה זו מהשבי לים הפתוח, ובאופן מקביל אלו הכוחות שאדם צריך לגייס על מנת לעשות שינוי בהרגלים מזיקים והתמכרויות ולהתגבר על התנהגויות לא רצויות. הזינוק הוא כמשל לתהליך בו אנו ממריאים מבריכת החצמ"ים (חיב, צריך מותר) המרובעת – בריכה מלאה בחוקים נוקשים שריחם הבאיש מיושן אל ים הגמישות והאפשרויות הבלתי מוגבלות.
בניגוד לכריש ולסרדין, המנסים למנוע שינוי, או לכל היותר מאפשרים שינוי מוגבל ביותר, חיצוני, הדולפין מצדד בשינוי. תנאי הכרחי לזינוק דולפיני למעלה הוא הרצון לבצע זינוק שכזה. רבות הן הסיבות לרצות לזנק מעלה ולצאת מתוך בריכת החצ"מים, מתוך העמדות הישנות והאידאות המקובעות
כאשר מביטים על הדברים מלמעלה, מקבלים פרופורציות נכונות יותר על הבעיות המטרידות.
כאשר שרויים בגובה פני המים, הבעיות נראות מפחידות מאוד.
זינוק דולפיני מאפשר תצפית מעמדה גבוהה, המגמדת בעיות ומאפשרת אמות מידה נכונות יותר.
- זינוק למעלה פותח אופקים חדשים, מציע פתרונות חדשים לבעיות מטרידות.
- שינוי פותח לנו דרכים חדשות ומציב מטרות מאתגרות.
- שינוי מאפשר לנו לבדוק, להיזהר, אך גם להסתכן, באופן שקול עד כמה שניתן. עם הסיכון בא גם הסיכוי. ללא סיכון נישאר תקועים במקום, ללא יכולת לצמוח.
- שינוי מביא עמו ויתור על הצורך שלנו לשלוט בכל. הוא מזכיר לנו כי מותר לנו לטעות, כי אפשר ליפול ולקום מחדש, כי מותר לשנות החלטות שאינן עומדות במבחן הזמן.
- שינוי מאפשר לנו להכיר במגבלותינו, ויחד עם זאת, בד בבד הוא גם מגביר את כוח עמידתנו ואת יכולותינו הרוחניות לעמוד מול פגעים בדרך. משום שללא שינוי אנו חווים שחיקה, עייפות החומר וחזרה מתישה על טעויות של עצמנו תוך דשדוש אינסופי במים העומדים והמעופשים של בריכת הסרדינים והכרישים.
"האזנת יתר" לקולם של הסרדין והכריש שבתוכנו לא תוביל אותנו למחוז חפצנו. יש אומנם מקרים בהם אין ברירה ופקודתו של הסרדין לברוח "מהר ועכשיו" היא הפקודה הנכונה, שעשויה להציל אותנו. לפעמים תקיפה מהירה (כריש) של אויב שקם להורגנו היא הדבר הנכון לעשותו. אבל רבים הם האירועים המורכבים בחיינו, המציבים לנו אתגרים מסובכים הרבה יותר, ובהם "בריחה או תקיפה" אינם הולמים. עלינו ללמוד להבחין בין סכנות אמיתיות לסכנות מדומות; בין אמצעי התגוננות אוטומטיים הנסמכים על אינסטינקטים שלנו לבין הגנה עצמית חכמה ואינטליגנטית. העולם השתנה ועלינו לגדול יחד איתו.
כל שינוי מעורר התנגדות. כפיית שינוי על הזולת, כמו גם כניעה לכפיית שינוי על ידי הזולת מעוררים לעיתים רגשות חרדה, חוסר אונים, זעם, שנאה ורצון לנקמה. ככלל, ניתן להשוות שינוי משמעותי באורח חייו של פרט, וגם של ארגון, להחלפת דיסקט או תוכנה במחשב האישי שלנו – במוח. שינוי כזה מעורר בהלה גדולה אצל שני היועצים הקדומים השוכנים במוחנו – הסרדין והכריש, שהם, כידוע, סרבני שינוי. שניהם מסרבים לאפשר לנו לזנק מבריכת החצ"מים אל הים הפתוח, למרות מידותיה המוגבלות ומימה העומדים והמעופשים. סירוב הסרדין נובע מהתחושה שאינו מסוגל – "תסמונת הראש הקטן", הבריחה מאחריות; והכריש אינו מזנק מתוך סירוב להשתנות, כעס ומרדנות. הכריש מסווה את פחדו לזנק אל מחוץ לבריכת החצ"מים מתחת למעטה עבה של הכחשות וביטחון עצמי מזויף. הוא מרגיש מלך בבריכה, כי כולם עושים כרצונו. הוא מתבונן במים המעופשים וטוען בחום: "החיים שלי דווקא טובים מאד כאן. אני נהנה מאוד, זו בריכה לחזקים. רק חלשים שלא יכולים לשרוד במלחמת הקיום בבריכה הזו עושים שינוי וקופצים ממנה החוצה". גופנו מתנגד לשינויים…
שינוי דולפיני הוא אתגר רציני. קשה מאד להיגמל מהרגלים חברתיים: למשל, ההרגל הכרישי לומר את המלה האחרונה בכל ויכוח ולהיכנס לדברי אחרים; או ההרגל הסרדיני לשתוק ולהימנע מכל עימות.
השינוי הדולפיני בא לידי ביטוי בעצירה, מחשבה, התחברות לרגש, להחליט ולפעול כדולפין;
שילוב של אסרטיביות ואמפתיה.
איך יראו היחסים בין הורים לילדים בהנחיית הדולפין בהשוואה ליחסים בפיקוד הכריש והסרדין?
מנע ויכוח סוער בין ההורים בנוכחות הילדים:
נשמור על כללי ויכוח הוגנים. נימנע משימוש בילדים ככלי בויכוח. נהייה הוגנים להודות בטעויות.
הכריש – מקפיד לנצח בכל מחיר. כועס שבן זוגו הביאו למצב הזה. מראה לילדים שההורה האחר אשם.
הסרדין – מוותר מראש כדי שהילדים לא ישמעו.
כשהילדים בוכים:
נחבק אותם, נקשיב להם, ננחם אותם, ואם יש צורך נציע הדרכה או עזרה.
הכריש – דורש מהם להפסיק לילל ולרחם על עצמם. מסביר להם למה אינם צריכים להרגיש כפי שהם מרגישים ואומר להם מה לעשות כדי לפתור את הבעיה.
הסרדין – מרגיש חסר אונים ואומלל, אינו יודע מה לעשות, מרחם על הילדים וממהר לפתור להם את הבעיה.
כשהילדים באים אלינו להתייעץ:
עשרים אחוז נדבר, שמונים אחוז נקשיב.
הכריש – שמונים אחוז מדבר, מלמד ומייעץ; ועשרים אחוז מקשיב.
הסרדין שולח אותם להורה האחר, כי "הוא מבין בדברים האלה".
כשהילדים עומדים לעשות בניגוד לדעתנו, דבר מה שיסכן אותם:
נתריע פעם נוספת על הסכנות ונציע עזרה כדי לצמצם את הסכנה ואת ההתמודדות אם חלילה תתרחש תקלה.
הכריש מטיל אולטימטום, מזהיר ומאיים בעונש ("אם תעשי את זה, אין לך מה לחזור הביתה!"). מאיים במילים: "שלא תגיד אחר כך שלא הזהרתי אותך".
הסרדין חושב שאין מה לעשות, לא יעזור לו שום דבר. חושב שהילדים לא יעשו מה שהם רוצים ולא יקשיבו לו.
בכל אחד מאיתנו יש את כל שלושת המודלים.
הסרדין והכריש הפנימיים שלנו קופצים ומשתלטים עלינו לפעמים הרבה לפני שאנחנו מזהים אותם.
עוצמתם לעיתים כה גדולה, עד שאנו מזהים אותם עם עצמנו, עם ה"אני האמיתי" שלנו, ושוקעים לסערת רגשות מוחלטת.
השתלטותם עלינו קשורה לעברנו, לחוויות שחווינו במהלך חיינו, למגדר שלנו, לרגישויות ולנטיות האישיות שלנו. אנו נדרשים למנת מודעות גבוהה ולהרבה רצון וגם אומץ, כדי להתבונן בהם מהצד ולשוחח איתם עד שירגעו. למעשה, הם אינם ניתנים לחיסול, ויותר מכך, גם הם מבטאים את היותנו אנושיים.
מתוך הספר: להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה בהורות, בזוגיות, בעבודה ובצבא, מאת רבקה נרדי וחן נרדי, 2006, מודן הוצאה לאור.
קרא עוד:
