תנו לכעוס כדי לגדול

 

במפגשים עם הורים בתהליך אבחון פסיכודידקטי, הם מספרים על אתגרים לא פשוטים שהם עוברים עם הילדים, בינהם, התמודדות עם כעסים.

אל תיבהלו מהכעס של ילדכם.

קל להגיד אבל קשה לבצע!

אם תבינו את ההיגיון בדינמיקה הזו, יהיה לכם קל להתמודד עם הכעסים והתסכול.

ילדים קטנים, ובטח בגיל ההתבגרות מגיבים בכעס כשהם לא מקבלים  מה שהם רוצים.

זה תפקיד הילד והמתבגר; לבעוט ולנסות למוטט את הגבולות שהצבתם עבורו.

ותפקיד ההורים לשמור עליהם.

הדינמיקה הזו של שמירה על גבולות תוך איום למוטט אותם בכעסים והתנהגויות אחרות, הינה שלב התפתחותי חשוב של האישיות. אין כאן שום דבר אישי נגדכם. אל דאגה, אתם הורים טובים!

היפרדות (ספרציה) היא תהליך מורכב שתחילתו בלידה, בפרידה הראשונה של הילד מאימו, וסופו בלכתם של ההורים והישארותו של הילד. המטרה הסופית היא היכולת של הילדים לחיות חיים נפלאים ומלאים בלעדינו, ועדין לשאת את קולנו בתוכם.

אנחנו – בוכים באוטו כשהם הולכים בפעם הראשונה לגן / עולים לכתה א' / נוסעים לטיול בצופים / מתגייסים / יוצאים בערב / מתחתנים / נוסעים לחו"ל.

הם – מתגעגעים אלינו ונהנים.

ההתחלה די פשוטה: אנחנו דואגים לכל צורכיהם והם נקשרים אלינו. תהליך מתיש אך ברור. בגיל שנתיים לערך מתחילות לנשוב רוחות חדשות. בניגוד לחוזה הראשוני, שבו הילד הוא צרכן וההורה ספק, עכשיו לפעמים הילד צריך וההורה לא יכול לספק. המציאות החדשה יוצרת חיכוך, גיל ההתבגרות הראשון. פה במקום הקשה הזה, הילד גדל.

כשאנחנו מציבים גבולות והפעוט בודק אותם מומחשת הפרידה (ספרציה) הראשונית. אנחנו מגדירים את הגבול שלנו, את המקום שבו אנחנו מסתיימים, והם מבינים איפה הם מתחילים.

אז הוא רוצה עכשיו ארטיק שוקו ואתה אומר שאי אפשר?

הילד פונה למערכת ההפעלה הנפרדת שלו והוא כועס / מאוכזב / מתוסכל.

מערכת ההפעלה החיצונית לא מאחרת להגיב והוא מוחה: בוכה, זורק את עצמו, מרביץ, אומר לך שאתה פויה.

כאן נכנסות לתמונה רב הטעויות הנפוצות שלנו: אנחנו כועסים בחזרה, מבקשים שירגע ומיד, שולחים לחדר, נשברים וקונים ארטיק, מותשים, חסרי אונים, ובעיקר לא מבינים איך הפך הדבר המתוק שלנו, שרק לפני עשר דקות צחקק ושיחק, עשה מה שאמרנו או לכל היותר הביע את מחאתו בצורה סמלית, והתקדם – לגוש ממורמר וצווחני. מה הוא לא הבין. הרי הסברנו. שיתגבר וימשיך הלאה. שיזרום.

תבינו: המחאה, הכעס והתקף הזעם הם כולם הישגים התפתחותיים. עומד מולכם הילד שלכם כשהוא פוגש את הגבול שלכם וזה לא מתאים לו, כי הוא נפרד ויש לו רצונות נפרדים.

כל מה שתעשו כרגע בשביל לקחת ממנו את החוויה הזו רק יקלקל.

הוא לומד עכשיו מיומנות חדשה, ממש כמו להתלבש וללכת.

אנחנו רוצים שבסוף התהליך, כשהוא יפגוש תסכול בחיים, הוא ידע לנהל אותו; להתגבר על תחושת חוסר האונים, לקבל החלטה מחושבת, להישאר אופטימי ובעיקר לא להאשים אחרים במציאות הבלתי רצויה שלו, לא לחשוב שיש כאן משהו אישי נגדו.

אבל זה לא קורה ביום אחד. אז בינתיים זה מה שעושים:

מבינים את התסכול:

כשהן בוכים או לא מרוצים או מתווכחים או מייללים או משתטחים – זה לא שהם התעוררו הבוקר עם מטרה להרוס לכם את החיים. יש כאן סיבה קונקרטית שמתסכלת אותם וזה לא אתם, זה הגבול. זה לא שהם לא מקבלים את סמכותכם ההורית, הם פשוט פוגשים תסכול, ואתם שעד לפני שנייה הסרתם כל מכשול, כבר לא נותנים להם את השרות הזה. תגידו בכמה מלים קצרות:

"אני מבין שאתה כועס / מאוכזב / עצוב / מקנא" חשוב לתת את שם הרגש הספציפי בכל סיטואציה, כדי שהם יבינו מה הם מרגישים ובשלב הבא ידעו לדבר את זה במקום לצרוח.

אמרו מכל הלב: "וואו, אתה ממש כועס עכשיו, זה מאד מרגיז שאי אפשר, אה?"

אומרים מה כן:

כשאתם אומרים  מה לא, תצמידו למשפט הסבר הגיוני ותוסיפו מה כן. "אני לא קונה לך ארטיק שוקו, אבל אתה יכול לבחור אבטיח או קרטיב קרח". הם לא אמורים להסכים למשפט הזה, אבל הוא מכבד. שם אנחנו זורעים את תחילת אישיותו של הילד האופטימי, שיודע שגם כשאנחנו נמצאים בסיטואציות הכי קשות ומורכבות, כשהכול מסביב נראה "לא", תמיד יש בחירה, תמיד אפשר למצוא איזה "כן". וכשהם טיפה יירגעו, כשתרד להם רמת החרדה, הם יתפנו למלאכת הבחירה ויוכלו להיעזר באופציות החיוביות העומדות לרשותם.

מתרגשים כשהוא מתגבר, לא כשהוא בוכה

אם הוא נרגע ומפסיק לצעוק, תתפעלו ותגידו שקוראים לזה "ילד שיודע להרגיע את עצמו". אם הוא בוחר סולם אחר לרדת מהעץ ואחרי ארבעים דקות של בכי, צעקות ומחאה, הוא מרוצה ושמח בחלקו, תגידו, זה מדהים שאתה יכול לפתוח דף חדש, יש לי ילד שיודע להיות מרוצה למרות שלא קבל ארטיק שוקו".

זהו בעצם הבסיס של התפקיד ההורי החשוב מכולם: בכל פעם שהילד ישתפר, יתגבר, יתאפק, ישתף פעולה, יבחר, יהיה מרוצה, יברא מציאות חדשה – אנחנו ההורים נתפעל, נעודד ונחזק אותו.

לעומת זאת, כשהוא יבכה, יצעק וישתטח – אנחנו נאפשר לו את זה, וגם נבין את התסכול והכעס שלו, אבל לא נתערבב רגשית, לא נכעס, לא נעניש ולחילופין, לא נשלוף שפנים וממתקים מהכובע – כי זה שלו. המסע שלו הוא נפרדות ואנחנו לא מתבלבלים. אנחנו יודעים שכשהוא כועס זה לא נגדנו, זה בעדו.

כשאנחנו כועסים בחזרה, מענישים או אומרים להם שזה עושה לנו מאד עצוב כשהם מגיבים כך, אנחנו מזהמים את מרחב הלמידה שלהם, לא מאפשרים את הנפרדות והופכים את כל הספור למשהו ביחסים ביננו.

הלמידות הקטנות מתחילות בגיל שנתיים בהתקפי הזעם, וממשיכות בגיל שלוש כשהם נכנסים לבד לגן, בגיל חמש כשהם נשארים במסיבת יום הולדת בלעדינו, בגיל שבע כשהם לא מכינים שעורים והמורה רושמת, ובגיל עשר – כשהם יוצאים למחנה, מתגברים על המון קשיים ולהפתעתכם נשארים של שלושה ימים מלאים.

מתוך: חיימשלי, ילדים ספור אהבה, עינת נתן, כנרת, זמורה (עמ' 58-60), ביתן, מוציאים לאור.

קרא/י עוד:

איך להירגע

ניהול כעסים אצל ילדים

"אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן"
ליקוטי מוהר"ן חנינא תורה קיב'
atararot@gmail.com | 055-6822-582 | 09-7717-099
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן