חינוך: אבל ושכול

 
תקציר:
מובאת סקירה תיאורטית המאפיינת את הילדים (בהשוואה למבוגרים) במצבי אבל ושכול במקביל לשלב התפתחותם. מובא מקרה רלוונטי בתחום. מתוארים שלבי קבלת המוות אצל ילדים וניתנים המלצות ליישום להורים למורים.  
 
האבל הוא תהליך נפשי, שמטרתו לעזור למתאבל להתגבר על הטראומה של אובדן, ולחזור במידת האפשר לתפקוד רגשי תקין. משווים את האבל לתהליך החלמה מפציעה גופנית: בתום ההחלמה עלולה להישאר צלקת, אך האיבר הפצוע חוזר ברוב המקרים לפעול כפי שפעל קודם.
 
תהליך האבל אצל מבוגרים מתחלק לחמישה שלבים, שבחלקם חופפים:
1. תגובת הלם ראשונה: אי יכולת לקבל את המציאות באופן רגשי.
2. כמיהה וגעגועים לאדם האהוב שאבד, מלווים בהעלאת זכרונות וחלומות.
3. רגשות כאב חריף וכעס, לפעמים מופנה כלפי המתאבל עצמו (האשמה עצמית), לפעמים כלפי הסביבה (הטחת אשמה).
4. עצבות, יאוש והסתגרות; נדודי שינה, ירידה בתאבון, לפעמים ריבוי מחושים גופניים או מחלות גופניות ממש, כגון דלקת בדרכי הנשימה ואפילו מחלת לב.
5. החלמה הדרגתית, השלמה עם המצב וחזרה לתפקוד.
תהליך זה של אבל נמשך בדרך כלל כשנה, אך במקרים קשים הוא יכול להימשך שנים רבות ואינו מביא להחלמה ("אבל שלא נגמר").
 
תגובות אבל של ילדים קטנים לאובדן, שונות מתגובות אבל של מבוגרים בגלל התלות והקשר הרגשי המיוחד שיש לפעוט אל המטפלים בו ובגלל חוסר הבשלות הרגשית והחשיבתית.
 
א. התפתחות הקשר הרגשי (בולבי 1969): התינוק בחודשים הראשונים לחייו מפתח קשר נפשי עז ומיוחד לדמות אחת מרכזית, המטפלת בו, שהיא בדרך כלל, האם. התינוק יכול להיות קשור מאד גם לאנשים אחרים, כמו אבא, סבתא או אחות, אבל "המטפלת העיקרית", לרוב האם, היא הדמות המרכזית בעולמו של התינוק.
בתחילת חייו של הפעוט כל פרידה מהאם, זמן שהתינוק זקוק לקרבתה, גורמת למצוקה. כל פרידה נראית לתינוק כפרידה סופית, וכל מפגש חוזר הוא מעין נס המביא להתרוממות רוח. אי אפשר להסביר לתינוק שהאם יורדת למטה כדי לשפוך את האשפה או שהיא תחזור מהקולנוע בעוד כמה שעות. גם אם היה מבין את המלים, הרי אין לו עדין מושג של זמן, של העתיד. העולם שלו הוא חוויית ההווה וזכרונות לרוב מעורפלים של העבר.
עם הזמן, הזכרונות האלה של היעלמות האם והופעתה מחדש, מתחילים להתגבש לתחושת "יציבות האובייקט" והפעוט מתחיל לשחק מחשקי "קו – קו". ולאט לאט רוכש את היכולת להיפרד מהאם לפרקי זמן יותר ויותר ארוכים, מתוך תחושה שהאם היא נצחית ואמינה, וכל פרידה מסתיימת באיחוד מחדש. תחושה זו היא חלק חשוב של "האמון הבסיסי" של הפעוט בעולם הסובב אותו.
על כן, אובדן אדם אהוב הוא לא רק חוויה מכאיבה, כי אם גם ניפוץ אותה תחושת בטחון באמינות ובניצחיות של האנשים אותם הוא אוהב, ובהם הוא תלוי.
 
ב. התפתחות חשיבתית – החוקרים חלוקים בינהם בשאלה באיזה גיל מסוגל הילד לקלוט את מושג המוות מבחינה שכלית? רב החוקרים מניחים שילד בן שנתיים וחצי עד שלוש מסוגל, בדרך כלל להבין שחרק או חתלתול מת. ילדים פקחים עשויים, כבר בגיל שלוש, לבטא את פחדם שמישהו הקרוב להם עלול למות; הם מסוגלים להבין שמוות הוא מצב סופי, שלא ניתן לשנותו. ילדים בני שלוש או ארבע יכולים לבטא כאב נפשי במלים או במשחק, ואפילו להעלות זכרונות על אדם או בעל חיים שמת.
 
חוקרים אחדים טוענים, שכל אלה הם ביטויים של תפיסה שכלית בלבד, בלי החוויה הרגשית של אבל או לכל היותר, אלו נסיונות נפל להתמודד עם הרגשת האובדן. החוקרים מצביעים על כך, שגם ילדים יותר גדולים, בגיל שמונה עד עשר, אינם משלימים עם האובדן ובעומק ליבם מטפחים אשליות ודמיונות שהאיש האהוב יחזור אליהם. במלים אחרות, במקום לערוך עימות עם הכאב, הילד בוחר בהכחשה או בבריחה לדמיונות.
החוקרים חלוקים בדעותיהם באיזו מידה מסוגל ילד קטן להיות שרוי בעצב ובדיכאון ממושך. אצל ילדים רבים חדוות החיים והדחף לפעילות הם חזקים מדי, והדיכאון מתבטא בעקיפין. למשל באובדן התיאבון, ברגזנות, בנטיה לתאונות או בבעיות חברתיות.
 
מכל האמור לעיל משתמע כי תגובות אבל אצל ילדים תלויות בשלב ההתפתחות הרגשית והשכלית, בו נמצא הילד.
 
 
כיצד מתבטא אבל של ילד בשלבי התפתחות שונים?
 
 בגיל ינקות
מצוקת הפרידה מהדמות המגדלת (אמא, מטפלת) גורמת לשיבוש התפקודים הגופניים כמו: אכילה ושינה, ולעצירה ואפילו לנסיגה בהתפתחות. תגובות נוספות לאובדן: בכי לא צפוי, אי שקט, חרדה ותופעות פסיכוסומטיות.
 
 
יש לשמור על סדר יום קבוע של התינוק ולתת לחברים ומשפחה לעזור באחזקת הבית על מנת לפנות זמן להיות עמו יותר.
 
בשנה השניה והשלישית לחיים
התגובות לאובדן דומות לאלה שבשנה הראשונה, אך הן לרב, פחות קיצוניות, מוקד התגובה עובר בהדרגה מהתפתחות גופנית כללית (גדילה, קצב השינה) להתפתחות נפשית ולהתנהגות. אנו רגילים לראות נסיגה בחינוך לניקיון או בהרגלי אכילה. ילדים גדולים יותר, יכולים להיות תוקפניים כלפי חבריהם או אחיהם או מתבודדים ונמנעים ממשחקים חברתיים.
 
 
ילדים בגיל שלוש עד חמש מתקשים לבאר את רגשותיהם ואת הגעגועים שלהם במלים, אלא אם כן עוזרים להם, על ידי משחק או שיחה מדובבת.
 
בגיל טרום בית ספר
המוות אינו נתפס כמצב סופי, אלא מצב זמני בדומה לשינה. למות, פרושו בשביל הילד לחיות, אך בתנאים אחרים. הילד יכול לחזור ולשאול אותן שאלות שוב ושוב, להראות מודאג, לחזור ולהרטיב, לדבר בצורה ילדותית, לפחד מהחושך ולסרב ללכת לגן או להיפרד מאנשים משמעותיים עבורו.
 
חשוב ביותר להסביר לילד למה עליו לצפות ומה עשוי לקרות. למשל, הכנות ללוויה, מבקרים בשבעה וכדומה. יש לחזור ולהדגיש בפניו שהאדם היקר לו "מת" ולא לתת פרושים אחרים.
חשוב להיענות לדאגות שמביא הילד. למשל "מי ידאג לי במקום אמא." חשוב לתת מענים ופתרונות. ההסברים צריכים להיות קצרים, ענייניים ואמיתיים.
לעיתים יהיה צורך לחזור עליהם שוב.
 
בגיל ההתבגרות, התגובות לאובדן מתחילות להיות דומות לתגובות של מבוגרים, כלומר, בולט העצב והכעס (בהשוואה למבוגרים, יש אצל הילדים יותר כעס ופחות עצב, אך מוצאים כבר את שני הרגשות) ופחות נסיגה או שיבוש בתהליך ההתפתחות. בכל זאת, יכולים להיות גם בתגובות של כעס ונסיגה. המתבגר עלול להתגרות במוות על ידי נטילת סיכונים או לבטא תגובות כעס וטענות כלפי מבוגרים.
 
יש לשוחח עם הנער על האפשרות שיחול שינוי בתפקידים במשפחה (לעיתים נראה שהוא רוצה לקחת על עצמו יותר מדי מתפקידים אלו). חשוב לאפשר תקשורת פתוחה ולעודד אותו למצוא מישהו קרוב עמו יוכל לדבר. חשוב ביותר ליצור מגע פיזי על הילד או המתבגר על ידי חיבוק, ליטוף וכדומה.
 
 
איך אפשר לעזור לילד שנפגע מאובדן אדם קרוב לו?
 
ככל שהילד קטן יותר, כך גדלה חשיבותו של מחליף לאדם שאבד. מבוגר שאיבד אדם אהוב, אינו מסוגל להתקשר עם מישהו אחר עד אשר עבר את תהליך האבל והשתחרר, במידה מסויימת מהכאב והכמיהה. אצל תינוק, התהליך הוא הפוך: התקשורת מהירה עם אדם, שתופס את מקומה של האם (או "מטפלת עיקרית" אחרת) היא אשר תשחרר את התינוק מהמצוקה, מהכמיהה ומהכאב. הצרכים הנפשיים הדחופים של התינוק לקבל אהבה וטיפוח אינם מאפשרים לו להתגבר על האובדן אלא אם כן הוא מקבל את כל האהבה הדרושה ממישהו חדש.
 
אצל פעוט יותר גדול, בגיל שנה או שנתיים, מציאת התחליף היא חיונית גם כן, אבל אינה מספקת. הילד כבר חרת בליבו את דמות האם האהובה, והוא מתגעגע אליה ולא למישהו אחר. תהליך ההשתחררות מכמיהה זאת, והעברת האהבה אל דמויות חדשות הוא הדרגתי ויכול להיות קשה, מלווה בנסיגה בהתנהגותו של הילד ובביטויי כעס. הילד כועס על מה שקרה לו, אך את כעסו הוא מפנה דווקא כלפי האדם הבא להחליף את האם או האב, ולהעניק לו אהבה ועידוד. הילד כאילו אומר לו/לה "לך(י) מפה, מי צריך אותך, אני רוצה שיחזירו לי את האמא/האבא שלי".
 
תהליך זה של הסתגלות לתחליף, יכול להימשך תקופה ארוכה ובאותו הזמן צריכים להכיל, "לספוג", את הכעס והנסיגה בהתנהגותו של הילד.
 
ילדים בגיל שנתיים ומעלה מסוגלים כבר לבטא את רגשותיהם במלים ובמשחק יצירתי, הווה אומר, משחק שבו הבובות או צעצועים אחרים, מקבלים על עצמם את ביטויי רגשותיו ודמיונותיו של הילד. קוראים למשחק כזה גם משחק "השלכתי", כי הילד משליך על הצעצועים את התהליכים המתרחשים בליבו.
במצב כזה אנחנו יכולים לעזור לילד בכך שמעודדים משחק השלכתי, אפילו מציעים לו להיות שותפים במשחק כזה. צריכים לתת לילד "להוביל" את המשחק, לקבוע את התוכן וחלוקת "התפקידים" בין הבובות או הצעצועים האחרים. המבוגר צריך רק להיות קשוב לאותם הרגשות המשתקפים בעלילה שהילד בנה, ולכל היותר להצביע על כך ש"הבובה עצובה" או "כועסת". לפעמים אפשר גם לדון עם הילד באילו דרכים ניתן לנחם את הבובה או לעשות משהו כדי שהיא לא תכעס כל כך.
ככל ששפתו של הילד נעשית עשירה יותר, כן גדלה חשיבות עיבוד האבל במלים. ילד בן שלוש או בן ארבע, מסוגל לרוב לספר מה כואב לו, לספר על מה או על מי הוא כועס, ולפעמים גם לספר מה הוא חלם בלילה, שיחות כאלה נותנות פורקן ומקילות על המצוקה.
לעיתים קורה שילד, השרוי במצוקה קשה, דוחה כל נסיון להתקרב אליו, ומגיב בכעס או בהסתגרות עוד יותר חזקה, כמו רחל אמנו אשר: "מיאנה להתנחם (על בניה) כי אינם". במקרים אלה המבוגר צריך להפעיל חוש ואינטואיציה. לפעמים הילד אומר "לך", אבל אנחנו מרגישים שבעצם הוא רוצה שהמבוגר יתעקש ויתקרב אליו, למרות הכל. לפעמים הילד באמת רוצה שיניחו לו, אבל גם אז חשוב לא להתרחק ממנו, כי אם להישאר בקרבתו, לתת לו להרגיש: "אני מבינ(ה), שאתה רוצה להיות לבד עם הכאב שלך, אבל אני נמצא(ת) על ידך, מוכנ(ה) להתקרב כאשר תזדקק לי".
 
 
מה לספר לילד?
 
• העבירו לילד את המידע בשפה שתהיה מובנת לו.
• תנו לו את התחושה שתמשיכו לאהוב ולדאוג לו.
• ענו לו תשובות פשוטות ובהירות.
• התייחסו לחששותיו ודאגותיו.
• היו ערניים למידע לא מדויק או תפיסה מעוותת שלו את המוות.
• המוטו בשיחה עם הילד צריך להיות כנות (הימנעות משקר אין פרושה לפרט את כל האמת).
• אל תכבידו על הילד בפרטים רפואיים מיותרים ומפחידים.
• אל תבטיחו כאשר אינכם יכולים לקיים. אפשר לומר "אשתדל ככל שאוכל".
• אל תחששו להודות שאינכם יודעים.
 
עשרת ה"ל"
 
להלן עשרה קווים מנחים להתנהגות ההורים ביחס לילדים, כאשר נפטר בן משפחה קרוב.
 
1. להראות
חשוב מאד להראות לילד שגם למבוגרים קשה להתמודד עם המוות. לדוגמא: אין רע בכך שהוא יראה אותך בוכה, עצוב או כועס.
 
2. לדבר
חשוב מאד:
• לדבר עם הילד בשפה שתהיה מובנת לו, גם אם במהלך השיחה אנו פורצים בבכי.
• לדבר עם הילד על רגשות ולא רק על עובדות, דאגו שהוא ילמד להבחין בינהם.
• לא להכריח את הילד לדבר.
• להבחין מה שצריך לדבר בין בני זוג או עם בני משפחה אחרים, לבין מה שצריך להעביר לילד. מדובר בשתי מערכות יחסים שונות זו מזו.
 
3. לתת
תנו לילד הסבר לסיבת המוות. הסבירו לו מדוע הגוף הפסיק לפעול. העדר הסבר עלול להוביל לחששות ודמיונות אשר לעיתים מאיימים וחמורים מהמציאות עצמה. בהקשר זה חשוב מאד להדגיש שכאשר הגוף מפסיק לפעול לא סובלים יותר (ניתן להיעזר בספרים העוסקים בנושא גוף האדם, כדי להבין את מושג המוות).
 
4. להקשיב:
הקשיבו לילד. כך תוכלו לדעת טוב יותר איך הוא מתמודד עם המידע. היו מוכנים לשאלות כגון: "לאן הולך הגוף"? "האם יש חיים אחרי המוות?" אפשר וחשוב לומר לילד, שאין לנו כרגע תשובות לכל השאלות, שהוא מעלה ועם הזמן נשתדל למצוא ביחד מענה.
 
5. לשתף
שתפו את הילד בהכנות להלוויה. הדבר נותן לו הרגשה שהוא חלק חשוב מכל מה שקורה. פעולה זו צריכה להיעשות בהתאם לגילו, רצונותיו ורגשותיו.
 
אנשי מקצוע סבורים שעל המבוגרים במשפחה או הבאים לעזרתה – להחליט אם לשתף את הילד בהלוויה ואין להשאיר החלטה זו לילד. ככלל, יש לראות בחיוב שיתוף הילדים בהלוויה, תוך התייחסות לשני ההיבטים הבאים:
 
1. להקדים לכך הסבר והכנה מתאימים. לדוגמא: תאור הטקס, בית הקברות, תגובות של אנשים.
2. יש לשקול את העניין מתוך התחשבות בגיל הילד, באישיותו וברצונו.
 
לעיתים ניתן להסתפק בתאור ההלוויה והסבר בלי לשתף בה ישירות את הילד. במידה והוחלט שלא לשתף את הילד בטקס ההלוויה, יש לשתפו בטקסים אחרים. למשל – עליה לקבר בתום השבעה או ביקור במועד אחר בבית הקברות.
 
ובאשר לנושא ה"שבעה" –
הישיבה של הילד עם המשפחה בזמן ה"שבעה" ממחישה לו את השינוי שחל בחייו ומאפשרת לו להתמסר לקבלה הדרגתית של שינוי זה. במקרה שנפטר הורה, רצוי ש"השבעה" תתקיים בביתו של הילד, כדי למנוע ממנו הרגשה כי כל הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הוא איבד את אחד מהוריו והאסון הוא גדול – אבל את ביתו ויקיריו הוא לא איבד.
מסתבר שיש מקרים רבים בהם שולחים את היתומים לקרובים בתקופת ה"שבעה" כדי למנוע מהם, כביכול כאב ולהרחיקם מהאוירה המעיקה והקשה.
אנשי מקצוע אשר עוסקים בנושא חושבים כי דווקא בתקופה זו זקוק הילד לשהות בקרבת ההורה הנותר יחד עם האחים ושאר בני המשפחה הקרובים, בסביבתו הטבעית. יש לשקול כמובן כל מקרה לגופו.
 
6. לעזור
לשוב לעזור לילד להיפרד מהאדם שנפטר. למשל: כתיבת מכתב פרידה: במכתב יכול הילד להעלות דברים שקשה לו לבטא בעל פה.
עזור לילד לבחור חפצים של הנפטר, שאותם הוא ירצה לשמור למזכרת, דבר זה נותן תחושה של המשכיות. מידי פעם ניתן הוציא חפצי זכרונות אלו ולדבר עליהם.
 
7. להגיד
חשוב להגיד: "תמיד נשאר עם כאב מסויים בלב בעקבות המוות. במצבים שונים כמו באירועים משפחתיים יכול להיות שהכאב יגבר ולעיתים נחוש אותו פחות".
 
8. לאפשר
אפשרו לילד לבטא את עצמו בכל דרך אפשרית, בכלל זה גם בדרך של משחק וציור.
 
9. לשמור על שגרה ומשמעת
חשוב לשמור על שגרת היום יום, במידה שזה אפשרי.
חשוב לדאוג שצרכיו של הילד ימולאו בעיקר כשמדובר בילד קטן.
ניתן להיעזר בבני משפחה אחרים או בגורמים חיצוניים, אך חשוב להבטיח שיהיו אלה דמויות קבועות, שניתן לסמוך עליהן.
ובהקשר למשמעת – קשה לשמור על משמעת בתקופה סוערת ורגישה. בכל זאת, חשוב לזכור ששבירה של מסגרת וגבולות עלולה להביא לתחושה של אובדן שליטה.
חשוב להבהיר לילד שקיימת הבנה לקשייו, אך לא תתקבל התנהגות הרסנית או התנהגות בלתי הולמת.
 
10. לחבק ללטף
לילד לא חשוב תמיד לשמוע מלים. שימוש בשפת הגוף – חיבוקים, ליטופים, נשיקות – יכול לשמש כשיקוי פלאים.
 
 
בסיכום:
אובדן של אדם אהוב בגיל ילדות היא חוויה קשה; היא קשה יותר ככל שהילד הוא צעיר ויכולת ההתמודדות שלו עם הכאב הנפשי, קטנה יותר. אצל תינוקות, חשוב מאד למצוא תחליף למי שאבד, ולעשות זאת מהר ככל האפשר. אצל פעוטות גדולים יותר התחליף, ככל שהוא חשוב, אינו מספיק וצריכים לעזור לילד להתמודד עם המצוקה, הכמיהה והכעס.
 
מבחינה מעשית - המוות הינו כמובן ארוע קשה לתפיסה ומעורר חרדה.
מבחינה תיאורטית - קיימים כמה מושגים עיקריים של המוות:
 
1. אי הפיכות: מת, לא יחיה שוב בין אם הוא קבור ובין אם טרם נקבר.
2. סופיות – כשמתים לא מרגישים כלום. אין תהליכים נראים לעין כמו: ראיה, שמיעה והליכה (מה שקל יותר להבין), אך גם לא תהליכים מורכבים יותר כמו: תחושה, חשיבה ומודעות עצמית (מה שקשה יותר להבין).
3. סיבתיות – מהן הסיבות הגורמות למוות: מחלה, תאונה או זקנה.
4. זקנה – כל אדם מזדקן ומת.
5. הכרחיות – סופו של כל חי למיתה. עקרון זה הוא הקשה ביותר להבנה.
 
התפתחות המשגת המוות אצל הילד מושפעת משני גורמים עיקריים: גיל ורמת האינטליגנציה שלו. רצף התפתחות המשגת המוות דומה אצל כל הילדים, בכל רמות האינטליגנציה; ילדים ממשיגים תחילה את אי הפיכות המוות וסופיותו, ובהמשך את הסיבתיות ורק לאחר מכן את הזקנה וההכרחיות.
 
טפול פסיכולוגי בילד יתום
מספרת:
עטרה רוטפלד,
פסיכולוגית חינוכית מומחית ובכירה
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
 
הגיע אלי ילד חכם, חמוד ויפה בן חמש וחצי, שגילה חוסר שקט בגן. אביו, פנה אלי, בעידודה של הגננת, מתוך חשש לגבי התאמתו למסגרת בית הספר בשנה שתבוא, ומתוך רצון להכינו לקראת עלייתו לכתה א'. בשיחה עם האב התברר שבנו התייתם מאמו בהיותו בן חצי שנה. האם נפטרה בטווח של כמה שבועות ממחלה שהתגלתה, זמן קצר קודם לכן, בגופה. האב זכר את סירובו של בנו לאכול בשבועות הראשונים על ידי דמויות אחרות מוכרות לו (אב, סבתא). במהלך השנים השתדל האב למלא את חסרונה של האם, ודאג לכל צרכיו של בנו. יחד עם זאת, נמנע מלדבר איתו על הנושא ואפילו להראות לו תמונות של אמו. מכיוון שפרטים אחרים בהיסטוריית חייו של הילד שללו חשד לחוסר בשלות, לקשיי למידה או קשיי קשב ורכוז, נראה היה לי לאחר המפגש הראשון שאין צורך בשלב זה לערוך אבחון בשלות לכתה א' לילד או אבחון ליקויי למידה. לחילופין, הזמנתי את הילד למפגש הבא לחדר הטפולים, שכלל פינות משחק שונות, על מנת שניתן יהיה לתת הערכה ברורה יותר לגבי מצבו והדרכים הנכונות להתמודדות עמו.
עם היכנסו של הילד לחדר המשחקים, וללא כל הבנה עמוקה לגבי סיבת בואו ותחום מקצועי והתמחותי, הוא ניגש לעגלת החול, לקח בובות קבר אותן בחול והוציא אותן. ריטואל זה חזר ברב שעת המפגש הראשונה וגם בבאים אחריו. משחק נוסף, שהיה אהוב על ילד זה, הוא להכין לי שיקוי מרפא, בעודי משחקת, על פי הנחיותיו, את החולה. משחקיו אלו של הילד הראו את כי מות אמו, על אף שלא זכר אותה, הינו ארוע מטריד ומעורר שאלות ותהיות, שלא נתנו לו מנוח להתרכז במטלות הגן התואמות לגילו. בנוסף, "נלחם" אותו ילד בעקרון אי ההפיכות – מת לא יכול לקום לתחיה; במשחקיו הדימיוניים הכל היה אפשרי, גם להוציא את האם מערמות החול. עקרון הסופיות – מת לא מרגיש כלום, גם לא היה ברור לו, שכן הוא מילל את דבריהם ורגשותיהם של הבובות המוצאות מהבור. נראה כי גם הסיבה למותה של אמו לא היה ברור לו, והוא במשחקיו האפשריים דימה עצמו כמושיע אותה בעזרת השיקויים שהכין (את האם אני היצגתי במשחק, על פי הנחיתו).
במהלך הטפול שערך כמה חודשים, הובאו בפני הילד הסברים ותובנות לגבי מותה של אמו תוך כדי משחק ובלעדיהם. האב הוכנס לחדר המשחקים, נוכח במשחקיו של בנו, ובעזרת הדרכה, ספר לבנו על אמו, הראה לו תמונות, וסיפר לו על רגשותיה של האם אליו (כמה אהבה את בנה).
מקרה זה הוא רק אחד מני רבים, בהם יש צורך להגיע להערכה מקצועית לגבי הדרך הנכונה לטפול. שכן, האב דיווח על סימפטומים של קשיי קשב ורכוז וביקש לערוך אבחון לבנו. אולם, השיקולים המקצועיים הובילו לחשיפת הסיבה לקושי ומתן מענה מקצועי מתאים.
 
בעת ארוע מוות, לכן יש להתייחס לילד הן במישור הקוגניטיבי והן במישור הריגשי.
מתן אפשרות להעלאת נושא המוות ויצירת שיחה חופשית וגלויה, מעבירה לילד מסר בדבר פתיחות ולגיטימציה לעסוק בכך, ונכונות להבעה גלויה ומשוחררת יותר של רגשות ומחשבות.
 
קיימים מספר שלבים בקבלת המוות אצל ילדים:
 
1. קבלת עובדת המוות
א. קבלה קוגניטיבית: חשוב שמסירת ההודעה תעשה על ידי אדם אמין, קרוב ומוכר לילד/ה. המסוגל למסור המידע באמפתיה ורגישות. חשוב שהתוכן יהיה ברור וחד משמעי.
ב. קבלה אמוציונלית: הבנת סופיות המוות ואי הפיכותו.
 
מעורבת אפשרית של המורה בשלב זה:
עידוד ותמיכה
השתתפות בטקסי האבל (לויה, שבעה).
עזרה בהבנת סופיות המוות ואי הפיכותו (על ידי שיחה ודבור).
 
2. עיבוד האבל
שלב זה מלווה ברגשות עזים של צער, כאב, כעס, האשמה. בשלב זה יש להתארגן לקראת ההסתגלות למצב החדש.
א. חשוב לבטא רגשות – על ידי שיחה, הבעת רגשות.
ב. הבנת סיבתיות המוות – חשוב להסביר את הגורמים הביולוגיים והאובייקטיביים למוות. כך תהיה פחות האשמה של הסביבה והאשמה עצמית.
ג. הבנת הכרחיות המוות – כל אחד בסוף מת (מבטל את המחשבה " למה דווקא אני").
הילד בשלב זה נמנע משיחה לדחות כאב וצער. לא מעונין להבליט את בעייתו וחושש שהמורה לא יבין הרגשותיו.
 
מעורבות אפשרית של המורה בשלב זה:
תמיכה ועידוד
פיתוח שיחה על נושאים המעיקים על היתום במישור הקוגניטיבי (הבנה של מושג המוות) ובמישור האמוציונלי (רגשי אשם וגעגועים)
הבנה לכאב והצער של היתום.
קבלה של היתום כפי שהוא, כולל השינויים, שיכולים להופיע בהתנהגותו ובהרגלי האכילה והשינה שלו.
 
3. הסתגלות למציאות חדשה
בשלב זה הילד מבין שהוא יתום
הילד בונה לעצמו דימוי חדש (אני שונה מילדים אחרים בהיותי ללא אב או אם, אך בשאר הדברים אני דומה להם).
הילד מצפה שיתייחסו אליו בהתאם (שיתייחסו לשינויים אצלו, אך גם שיתייחסו אליו בדומה לשאר הילדים לא ברחמים).
הילד מוטרד בשאלות הקשורות בעתידו ובעולמו החדש.
לעיתים הוא צריך להתמודד לבד עם ארועי החיים, ללא תמיכה ועזרה שהיה רגיל לקבל לפני ארוע המוות.
 
מעורבות אפשרית המורה בשלב זה:
ליזום שיחה עם הילד על חרדותיו, לבטיו, איך יסתדר במצבו החדש. הכרה מוחלטת שהמת לא ישוב עם הרגשה שיש על מי לסמוך.
הילד זקוק לעזרת המורה בעיצוב יחסיו החברתיים.
ניתן לספר בכתה מה התרחש, לשוחח עם ילדי הכתה, לתת להם לבטא את רגשותיהם. להסביר ןלהביא למודעותם במה נישתנתה מציאות חייו של הילד, ומה צרכיו במצב החדש שנוצר.
 
 
מידע נוסף באתר זה:
 
 
בביליוגרפיה
1) אלכסנדרוביץ, ד.ר.,1992, פרק 15: התמודדות עם אבל בגיל הרך, מתוך: גל ואלכסנדרוביץ', טיפוחון, הוצאת דיונון.
2) אלכסנדרוביץ ד. ר., 1969, תגובות ילדים לאובדן הורה, עמ' 41-36
3) סמילנסקי ש., 1981, תפיסת המוות בעיני ילדים – עזרת המורה והמשפחה לגילאי 6-11, הוצאת אח' בע"מ.
4) פרידלין, קופילב ורבין, 1998, כיצד אעזור לילדי להתמודד עם מוות של בן משפחה? השרות לעבודהה סוציאלית בי"ח מאיר.
5) BOLBY Y., 1969, ATTACHMENT AND LOSS, LONDON, HOGARTH     
 
 
 
"מותו של אדם הוא ענין  לשאריו,
יותר משהוא ענין לו עצמו"
(תומאס מאן)
 
 
היכן אנחנו?
 
רעננה – אזור השרון (המשרת גם את כפר סבא, הוד השרון, הרצליה, רמת השרון, נתניה, קדימה צורן, אבן יהודה, תל מונד, כפר יונה ועוד).
ראש העין – אזור המרכז (המשרת גם את אורנית, שערי תקוה, אלעד, שהם, שוהם, פתח תקוה, מכבים, רעות, מודיעין וישובי השומרון).
גבעתיים – אזור המרכז (המשרת גם את רמת גן, תל אביב, רחובות, ראשל"צ, ראשון לציון, חולון ועוד).
 
 

טפול באספרגר
התפרסם מאמר ב - 6/17 בעיונים בחינוך
כתב עת לעיון ולמחקר בחינוך
על מקרה בטפולנו המשתף
בניסיון רב בטפול באספברגר
 
האבחונים מוכרים
בכל מוסדות החינוך בארץ ובחו"ל, המרכז הפסיכומטרי ובמרבית המוסדות להשכלה גבוהה
 
אבחון לפסיכומטרי
תאריך אחרון לרישום
להגשת אבחון לפסיכומטרי
ו/או אבחון להקלות לבחינת אמי"ר
(אנגלית מיון לרמות)
בתנאים מותאמים: 22/5/18
לבחינה ביולי 2018
 
שיפור ההישגים
מתן הקלות בעקבות אבחון
בבחינות הבגרות
ובבחינה הפסיכומטרית
יסייעו לשפר את ההישגים.
 
MOXO
מבחן ממוחשב חדש מדוייק ואמין
לבדיקת הפרעות קשב ורכוז
עם נורמות ישראליות
לילדים, נוער ומבוגרים
 
הקלות בבגרות באנגלית
ללומדים 4-5 יחידות:
הקראת שאלון הבחינה
השמעת שאלון הבחינה
בחינה מתוקשבת
התעלמות משגיאות כתיב
- להקלות אלו יש צורך
באבחון פסיכודידקטי
לפי הנחיות משרד החינוך
לפרוט לחץ כאן
 
זכויות עולים
בבחינות הבגרות
לעולה חדש, עולה ותיק או תושב חוזר
 
ליקוי למידה
לא מילולי - הסבר המאפיינים
 
איך להפוך מגבלה ליתרון
צפו בסרט מדהים על נער עיוור
שהפך את מגבלתו ליתרון
 
C.P.T מבחן ממוחשב לבדיקת קשב ורכוז
C.P.T  (מקביל ל - TOVA) מצורף לכל סוג אבחון
במכוננו, לבדיקת התחום באופן מעמיק.
 
אנשי טפול וחינוך!
טיפים לשיפור
התקשורת והתישאול
 
היתרון של הסובלים
מקשיי קשב ורכוז
 
איך להצליח בחיים
תוכנית מפורטת ומנומקת
על פי מחקרים עדכניים
 
הטרדה מינית
איך להירגע - טיפים
לחצו על הקישורים ותתרגלו
 
קשר מורה תלמיד
 טפוחו מסייע
להתפתחותו, רווחתו
והישגיו של התלמיד
 
אמצעי התקשורת
הסכנות לילדים ולנוער
ודרכי התמודדות
 
הצעות לשיפור מצב חברתי
מתגייסים לצהל
עם קשיי קשב ורכוז -
טיפים איך להתנהל נכון בתהליך הגיוס ולאחריו.
 
האם אני בזוגיות טובה?
עשרה נושאים
שינחו אותך
לבדיקה עצמית או כשיחה עם בן/בת זוגך/תך לחץ כאן.
 
קשב ורכוז
מתגרשים ורוצים לספר לילדים?
טיפים איך לנהל שיחה כזו; לחץ כאן.
הדרכה, ליווי ותמיכה מקצועית תוכלו לקבל במכוננו.
 
 
מה ההבדל בין סוגי האבחון השונים?
נשמח לעמוד לרשותכם להתייעצות לגבי סוג האבחון להסברים נוספים
 
מה יגדיל סיכוייך לקבל התאמות בפסיכומטרי?
מבחן מפעם
בפסיכומטרי - מהו? 
 
:שם
:טלפון
:Email

צלצל עכשיו!

נייד: 0544-413469

טלפון: 09-7717099

לבלוג של מכון עטרה

לפייסבוק העסקי שלנו עטרה עטרה